בשעות הקשות של משבר ואסון, השאלה שעולה תמיד היא כיצד מתחילים לצמוח מתוך השבר. עבור ד”ר איתן שחר, עובד סוציאלי קהילתי ומתנדב ותיק בארגון נתן – סיוע הומניטרי בין-לאומי, התשובה טמונה במילה אחת: קהילה.
ד”ר שחר, המלווה את יישובי העוטף ואופקים ומביא איתו ניסיון רב ממשימות סיוע של עמותת נתן ברחבי העולם, מסביר כי החוסן האמיתי אינו נמדד רק בטיפול פרטני, אלא ביכולת של הקהילה להתארגן ולהעניק לחבריה תפקיד ואחריות.
כוחה של הנהגה מקומית
לפי ד”ר שחר, בחינת החוסן הקהילתי דומה לבחינת קפיץ. ככל שהקהילה “קפיצית” יותר, כך היא תוכל לחזור לנקודה קרובה לזו שהייתה בה לפני האסון. רגע השיא של התהליך הזה קורה כאשר אנשים “נדבקים” זה מזה ברצון לקחת אחריות. בראיון הוא נזכר בחבר קיבוץ שמיד עם הגעתו למלון המפונים הכריז שהוא הכתובת לתרופות, ואחרים שהצטרפו אליו בניהול החינוך והלוגיסטיקה.
“הקהילה אפשרה לאנשים לקום מתוך שבר נוראי על ידי זה שהציעה להם לקחת אחריות”, הוא מסביר. המעבר מעמדת קורבן לעמדה של עשייה הוא קריטי למניעת פוסט טראומה.
חוסן קהילתי כמניעת טראומה
מתנדבי ארגון נתן סיוע הומניטרי בינלאומי פועלים בשטח מתוך הבנה מקצועית עמוקה: אם לכל אחד יהיה רק פסיכולוג אישי, לא נצליח לרפא את עצמנו כחברה. הסוד טמון בערבות הדדית ובסולידריות.
ד”ר שחר מדגיש כי טראומה נוצרת כאשר אדם נשאר בתחושת חוסר אונים לאורך זמן. הקהילה, לעומת זאת, היא הכלי שמחלץ מהחוסר אונים ומשיב את השליטה לידי האדם. זו הסיבה שמתנדבי עמותת נתן משקיעים רבות בחיזוק המנהיגות המקומית בכל זירה שבה הם פועלים, בין אם מדובר במוקדי אסון בעולם ובין אם כאן בישראל.
ללמוד מהעולם וליישם בבית
הניסיון שנצבר בארגון נתן – סיוע הומניטרי בין-לאומי במדינות מוכות אסון כמו האיטי או אוקראינה, מלמד שהמרכז תמיד חייב להיות הקהילה והנהגתה. גם בערים גדולות, הלקח המרכזי הוא שיש לייצר יחידות קהילתיות קטנות, אפילו ברמת הבניין, כדי לפתח רשת של ביטחון וסיוע הדדי.
אליס מילר, מנכלית נתן, מחזקת את הגישה הזו ומציינת כי היכולת להפוך משבר להזדמנות של עשייה אנושית היא ליבת השליחות של מתנדבי עמותת נתן.
שנתיים אחרי השבר הגדול, המסר של ד”ר שחר נותר רלוונטי מתמיד: המפתח לריפוי אינו נמצא רק בחדר הטיפולים, אלא בקשרים האנושיים ובאחריות שאנו לוקחים זה על זה.